כשביקרנו בסין, הצצה של שבוע וכלום, החוויה הכי חזקה היתה- השינוי.

השוני היה כל כך בולט, וכמעט בכל תחום.

וכך, מצאנו את עצמינו מתרגלים בדיעבד להתנהלות שונה מההרגלים הקבועים שלנו, שפתאום נורא התגעגענו אליהם, לדוגמא, התנועה.

אומרים לנו שאנחנו, הישראלים לא מתורבתים, ומתנהגים באימפולסיביות בכביש, אולי.

אבל- מה שחווינו בביג'ין, בכרך ההזוי והעמוס הזה, (בשנחאי גם, אבל קצת מתון יותר) קשה לי לתאר.

כמעט בכל מקום בעיר העצומה הזו, כבישים של שש, שבעה, שמונה נתיבים. גשרים. צמתים. תנועה ערה עד מטורפת. המון ריקשות, אופנועים, אופניים, והמונמון הולכי רגל.

ורמזורים? כן, יש רמזורים, בכל צומת. גם להולכי הרגל.

א מ מ ה ???

הרמזורים אכן מאירים באור יקרות (אדום וירוק, כמו פה), אבל אף אחד לא נשמע להם.

כל דאלים גבר. כפשוטו.

אין חוק, כל אחד נוסע/עובר/חוצה/הולך מתי שבא לו, זה מפחיד לגמריי.

והאמת?! שלא ממש הסתדרנו עם זה, עמדנו, כהולכי רגל, מבולבלים ולא ידענו מתי ואיך לחצות. ואז באה מדריכת הטיולים שלנו לעזרתינו:

"כשאתם רוצים לחצות, אל תיצרו קשר עין עם הרכבים. כך לא תהיה להם ברירה והם יעצרו או יאטו." מפחיד, אבל עובד.

אותי זה טלטל, להתעלם מהסביבה כדי להצליח להתקיים. זו בעצם האמירה.

אם אתה מנסה לקבל, או לקחת משו שהגיוני שמגיע לך, בדרך אנושית, לא יהיה לך, לקחת בכח, זו השיטה.

ולא. לא הצלחתי להתרגל לזה.

בעיקרון, זה כל כך הפחיד אותי שלפעמים החזקתי ביעקוב ועצמתי את העיניים וחציתי (שימו לב, שוב העיניים במשחק….).

ואז, יום אחד, בשיעור Ep, שהיה במכללה, בעניין יצירת קשרים במערכות יחסים, עשתה לנו המורה תרגיל שחידד לי מאד את העניין.

בתרגיל, היינו צריכות, בנות הכיתה, להסתובב בחלל החדר, ללא יצירת קשר עין כלל, בשלב הבא נדרשנו רק ליצור קשר עין עם זולתינו. לאחר מכן, הנחתה המורה, בסדר עולה,  לעצור לרגע, לקוד קידה, להנהן בראש, לחייך, לגעת קלות, והלאה שלבים-  עד חיבוק חם ועוטף.

ואז התיישבו לי דברים בראש.

קשר עין.

זו ההתחלה.

זה הקשר הבינאישי האינטואיטיבי הראשון.

וכשלא יוצרים אותו, אנחנו מתעלמים. בכוונה.

ועלימות-
היא סוג של אלימות.

כשמתעלמים מנהג בכביש, או מהולך רגל, כדי להצליח להשתחל בתנועה בכח , זה סוג של אלימות/עלימות.

כשמתעלמים ממישהו שעובר מולינו, זה גם סוג של עלימות, שאולי היא הרובד הנמוך של אלימות.

ואם זה קרוב טיפה יותר, וזה מישהו שמצפה לזה, זה מכאיב בדיוק כמו מכה.

בלב.

לא סתם העיניים הן איבר כל כך חשוב, לא סתם הן נחשבות ונקראות "חלון לנשמה", יש להן כח ומסוגלות הרבה יותר מסתם מבט.

ולא סתם, אנשים שיש להם לקויות בראיה, מפתחים רגישויות אחרות בצורה מפעימה ומדוייקת. ואולי אפילו יש קשר לזה, שעיוור חשוב כמת, משום שאת יצירת הקשר הבסיסית לחיים בינאישיים תקינים, הוא מפסיד. לפחות בדרך הרגילה.

מאז השיעור, אני מביטה סביבי, מנסה להבחין במבטים. בעיניים. בקשרים, לומדת על הכח של המבט, על הכח שהמנעות ממבט נותנת לנמנע, ועל הכח שמבט יכול להעביר הלאה.

עיניים זו שפה, לא תמיד נבין אותה מדוייק, אבל נראה לי, שהלב מבין.

כשלא מתעלמים , אפשר ל"התאלם" ("להתאגד", מלשון אלומות, קבוצות) ולא ל"התאלם" (אלימות, או שתיקה) ולהלום. (מכות, או התאמה, שני הפכים)

אלימות
הלימות
על עימות
עלימות
אל אימות
אל עימות
הכל קשור לאלימות.

עין טובה. מתלמידיו של אברהם אבינו, יש לנו את זה, בילט אין.

אני יודעת שזה לא בדיוק הביטוי המדוייק למה שהתכוונתי.

ואולי בעצם כן?!